לצפייה בכתבה במלואה לחצי כאן או על גבי התמונה.

מה היה קורה אם כל הממסד כולו היה מגייס את כל כוחות השכנוע שלו כל הפרסום כל הלחץ כדי לומר לך – הגוף שלך יודע

יש איזו סצנה מהלימודים בלסלי קולג' שהולכת איתי, ולאחרונה ביתר שאת. שנה ג', פרקטיקום, אנחנו נפגשות פעם בשבוע להדרכה קבוצתית. המנחה, איתן, אדם נעים הליכות,

את שנות התיכון שלי העברתי במנזר. חינוך נוקשה, הרבה אידיאולוגיה על חשבון בריאות הנפש, כמה צלקות עמוקות בעור. בתור תלמידה מְרַצָּה ומצטיינת, עמדתי בגבורה ובמחיר שנות ילדותי

בסצינה מפורסמת בשטיסל נוחעם אוחז מטאטא ובנון-שלנט דוחף את ערימת הלכלוך מתחת לספה. אני צופה בזה שוב צוחקת אחר כך נבוכה גם בצד השושלתי האפגני שלי זה ככה מטאטאים הכל, רגשות, כעסים, מחשבות לא מקובלות שיהיה נעים ש…

שמעו סיפור מתוק. לא מזמן נסעתי לי על דרך נוף גלבוע שעת שקיעה זו היתה בצד הדרך הלך אדם טרטור הרכב שלי הרים את היד שלו לטרמפ. הוא אפילו לא עצר והסתובב, אלא הרים את היד בעודו הולך. אני מכירה את הפוזיציה הזוזה …

את יודעת, לפעמים זה מכה בי כמו כאפה לפנים העניין הזה שאנחנו מסתכלות על הגוף שלנו מבחוץ מנסות לתקן אותו, לארגן אותו למרוט ממנו, לכווץ,

יש דברים שמבינים רק בדיעבד. למשל זה שפעם חשבתי שהשכל הוא זה שיודע. למשל זה שכשהבטן היתה אומרת משהו אחר, הייתי מזהה – ומשתיקה אותה. למשל זה שלמידה = קוגניציה. לאחרונה עצרתי קצת, להסתכל אחורה בלי להבחין, מש…

איזה עולם, הא?רק יומיים בתוך זה, ושני קולות כמו נדנדה בתוכי, כל פעם אחד מהם מכריע את הכף. הראשון, עף על החופש קורונה הזה. ממש

יושבת בקבוצת בנות ושואלת – מה מגדיר חברות טובה? הן עונות – אכפתיות. הקשבה. כנות. תמיכה. דאגה. שאת שם עבורה. שיש לך כבוד לקצב שלה.